Work Text:
אלפא
"ביקשת לראות אותי, קפטן?"
קומנדר כריסטופר פייק נכנס לחדר המגורים המרווח של קפטן אפריל, ובירך לשלום גם את דוקטור אפריל שכבר חיכתה שם. היא החליפה מבט עם הקפטן של האנטרפרייז, שחייך מעט כשהניח את ידו על כתפו של הקצין הראשון שלו, והנהן אל שולחן המשקאות הקטן בפינה. "תמזוג לנו משהו, כריס. יש לנו כמה דברים חשובים לספר לך."
*
"מה." המבט של אוּנָה גרם לכריס לפקפק בשפיותו. שוב. הוא לגם מהברנדי הסאוריאני השלישי שלו בשעות האחרונות, והרגיש צורך עז לוותר על הכוס ככלי מעבר בין הבקבוק לגרון שלו.
"אני לא יודע!" הוא נשמע קצת נואש אפילו באוזני עצמו. "אני לא יודע, אונה. זה מה שהקפטן אמר. ושרה הייתה שם, אז לא דמיינתי את זה ולא המצאתי את זה ולא הייתי שיכור. אני כן קצת שיכור עכשיו..." הוא רצה לקחת לגימה נוספת, אבל אונה שלפה את הכוס מבין אצבעותיו.
"בסדר. תנשום רגע ותסביר לי שוב."
כריס נאנח. "הקפטן והדוקטור עוזבים. הוא מקודם לאדמירל, היא מקבלת משרת מחקר במטה הצי."
אונה הרימה גבה. "כן, עד כאן הכל בסדר."
הצוות הבכיר של האנטרפרייז התכונן לחילוף בפיקוד כבר תקופה, אבל כריס בכל זאת הרגיש את הכרת התודה והסיפוק עולים בו כשהמשיך: "הם רוצים לתת את האנטרפרייז לי."
"זה הגיוני מאוד בהתחשב בכך שאתה הקצין הראשון שלה, ותיק השירות שלך הוא מופת לכולנו." שפתיה של אונה התעקלו בחיוך קטן וכריס גלגל עיניים לנוכח העקיצה הרגילה.
"תודה לך. בכל מקרה -" כל הדבר הזה עדיין נשמע לו קצת משוגע מדי. "בכל מקרה, אפריל אומר שאני צריך קודם לפגוש -"
"את הספינה. אתה צריך. לפגוש. את הספינה." אונה הפרידה בין המילים במשפט כאילו קיוותה שקצת היגיון יכנס במרווחים.
"אהא." כריס ניצל את היסח הדעת שלה והחזיר לרשותו את כוס הברנדי. היא הייתה ריקה.
"הם אמנם טענו שהמינוי לא תלוי בזה, אבל ניסיון העבר מלמד שתמיד כדאי שהקפטן יצליח לראות את הספינה." כריס הטעים את שם הפועל כפי שעשה זאת אפריל בשיחתם, והמשמעות החדשה במילה המוכרת עוררה בו כמיהה משונה.
"אני לא מבינה. מה זה אומר בדיוק?" גבותיה התכווצו במחשבה.
"אני לא בטוח. אפריל אמר שהיא מוכנה 'להתגלות' עכשיו, ושהשאר תלוי בי ובצוות."
המבט של אונה נשאר תוהה. "אני חושד שגם הם לא לגמרי יודעים להסביר את התופעה הזו. היא לא מאוד נפוצה. שרה טוענת שהיא פיתחה את היכולת הזו במשך השנים, אצל רוברט זה פשוט קרה."
"הוא 'פשוט' התחיל לראות את הישות שהיא התגלמות של האנטרפרייז וככה גילינו שיש כזה דבר? כריס, זה... הרבה מאוד מידע משונה בבת אחת. אני אצטרך עוד ברנדי."
"מבין את ההרגשה," הוא צחק וקם למזוג לשניהם מהבקבוק על הדלפק. להפתעתו, הוא עצמו התחיל קצת ליהנות מחוסר הוודאות. עולמות חדשים ומוזרים ממש כאן, על הספינה שהוא מכיר כמו את כף ידו. המחשבה שלחה נמלי התרגשות קטנות להתרוצץ ברחבי גופו.
כריס העביר את אצבעותיו בשערו, ופרע את הבלורית המוקפדת.
"מה שזה לא יהיה, אני בטוח שנגלה בקרוב. ארוחת ערב," הוא חייך אל חברתו הטובה כשהושיט לה את המשקה, והמשיך אל מה שהוא באמת רצה להציע לה. "מספר אחת?"
*
"הדיווח שביקשת, קפטן."
"תודה, סג"מ," קפטן פייק נטל את הלוח האלקטרוני ופנה אל הטייסת בקדמת הגשר.
"קדימה, ריברס, תעשי את מה שאת יודעת." הוא קיבל את ה"כן, קפטן", וידא שהספינה ממשיכה להמהם בשלווה בזמן תמרון היציאה, ופנה להביט בדו"ח שבידיו, סיכום המשלוח הקצר שהתבקש לעשות. הוא ידע שאדמירל נצ'ייאבה נותנת לו הזדמנות להשתפשף מעט, לפני המשימה הרשמית שתיקח אותו ואת הצוות החדש שלו אל חלל לא ידוע למשך השנים הקרובות. הכל נראה שגרתי למדי, אבל משהו משך את כריס להרים את מבטו אל הקצינה הצעירה שהגישה לו את הדו"ח.
היא הייתה לבושה בכחול מדעים ושערה התקרזל בתלתלי קפיץ, כמו הילה קטנה סביב פניה הכהות. הסתבר שגם היא בחנה אותו בעניין בלתי מוסווה, בראש מוטה מעט.
"זה נראה בסדר גמור, סג"מ -" כריס הבין שהוא לא זוכר את שמה. זה היה מתסכל מעט, אבל סביר בסך הכל: פיקוד הצי הורה על חילופי קצינים זוטרים בעת עזיבתו של קפטן אפריל, על מנת לתת הזדמנות לצעירים נוספים לשרת על ספינת הדגל. הוא זרק מבט אל אונה בעמדת המדעים, אבל נראָה שהיא לא ערה למצוקתו. מילא.
"מתנצל, אני חושש שעדיין לא שיננתי את שמותיהם של כל חברי הצוות החדשים," אמר בחביבות.
הצעירה חייכה מעט והסיטה קווצת שיער בהיר שנפלה על מצחה. "האמת היא שאני כאן כבר זמן מה, קפטן. שמי אֶן."
"אם כך אני מתנצל כפליים, סג"מ אן," כריס ניער מעט את ראשו כדי להיפטר מתחושת בלבול משונה שאחזה בו, וחייך אליה. "מבטיח לזכור, עד הפעם הבאה שניפגש ב... הנדסה?" הוא לא היה לגמרי בטוח מה התפקיד שלה, אבל הסיק מחולצת המדים האדומה שהיא שייכת לצוות הטכני.
אן הנהנה אבל המשיכה להביט בו, כמו מחכה לדבר מה נוסף. ובאופן משונה, גם הוא מיאן לשחרר אותה ולחזור לעיסוקיו. היה בה משהו שהקשה עליו להתיק ממנה את עיניו, איזו תחושת מסתורין שמתעוררת כשמביטים אל מעמקי האוקיינוס. או החלל.
"אם הכל כשורה, קפטן, אני יכולה לחזור לעמדה שלי?"
כריס עמד לענות בחיוב, אבל במקום זה שפשף מעט את עיניו והניח שתי אצבעות על גשר האף, כמו מנסה להתרכז.
"למעשה, סג"מ," כריס הרגיש את גרונו מתייבש, אבל המשיך: "אשמח אם תוכלי להקדיש לי כמה דקות בארבע עיניים."
"כמובן, אדוני." שלוותה נותרה בלתי מופרת, אבל כריס חשב שהוא מזהה ציפייה בעיניה.
הוא הסתכל סביבו, אך נראָה שכל הנוכחים על הגשר המשיכו בעיסוקיהם ולא שמו לב לחילופי הדברים השקטים ליד כיסא הקפטן.
כריס התרומם. "מספר אחת, הגשר שלך."
אונה הביטה בו בהפתעה מסוימת, אך קמה לתפוס את מקומו כשמשך בכתפו וסימן לה "אחר כך" בידו.
*
"אז, סגן." כריס החווה אל הכיסאות לצד השולחן העגול בחדר התדריכים, מציע למלווה שלו להתיישב, אבל היא נדה בראשה ונותרה לעמוד, מביטה בו באופן שעורר בו מעט אי נוחות.
" סגן, " כריס חזר שוב בהדגשה, "אני מרגיש שמתרחש כאן משהו שאני לא מבין." אן רק המשיכה להקשיב, וראשה שוב נטה מעט. כריס נאנח והמשיך ברצף למרות הספק שעדיין קינן בו.
"תראי, אני יודע שקיימים גזעים שיכולים לשנות את המראה שלהם כרצונם. זה יכול להסביר, למשל, את העובדה שהחלפת את צבע השיער ואת גוֹן העור שלך פעמיים בדקות האחרונות. וגם את האוזניים המחודדות, שלדעתי היו אנושיות לגמרי כשדיברנו על הגשר. אבל אם בזה העניין, אצטרך הסבר לגבי התחלופה התכופה של צבע המדים שלך, ובעיקר את העובדה שעלית בדרגה מאז הבוקר. ללא ידיעתי, יש לציין," הוא חייך כדי לרכך מעט את המילים. "אם מדובר באיזשהו מנהג תרבותי שלא מוכר לי," או לאף אחד אחר שהכרתי אי פעם, הוסיף לעצמו, "אשמח שתספרי לי עליו כדי שנוכל לעדכן גם את שאר הצוות ו -"
היא השתנתה מול עיניו. פניה התבגרו ושערה התארך והאפיר, מדי הצי הכחולים שלבשה כמו זרמו ממנה וסביבה עד שהיו לגלימה ארוכה בעלת שרוולים רחבים, משהו שוולקני היה לובש בזמנו הפנוי. תג הסמל של האנטרפרייז הֻדַּק אל כתפה הימנית.
כריס צעד קדימה, נאבק ברצון להושיט יד ולגעת בה כדי לבדוק האם יש בכלל גוף מוצק תחת הגלימות הרכות.
"זו את," הוא אמר בשקט, לא לגמרי שואל, והרגיש את זרמי ההתרגשות חוזרים להתרוצץ בו, ואת ליבו ממהר אחריהם. "זו שאפריל סיפר לי עליה."
עכשיו היא חייכה, וחמימות רכה שטפה אותו כאילו נכנס לאמבט מים אמיתי אחרי חודשים של מקלחת קולית. שערה קלע את עצמו לצמה עבה ובזמן שבהה, מרותק למחזה, החליפה שוב את צבע המדים שלה, הפעם לזהוב תואם לשלו, והושיטה את ידה.
"אני אנטרפרייז. אתה יכול להמשיך לקרוא לי אן, אם זה יותר נוח. נעים להכיר אותך, קפטן פייק." גם קולה השתנה, באופן כמעט בלתי מורגש; עכשיו הוא שמע בו את המהום המנועים ואת המולת חדר המנוחה ואת השיחות השקטות על הגשר.
כריס נגע בה בעדינות, כמעט מצפה שתתחיל להשתנות תחת אצבעותיו.
"אנטרפרייז," שמה המוכר ננשף משפתיו יחד עם השאיפה שלקח אי אז. סחרחורת קלה עברה בו. הוא לחץ את ידה הקרירה שנחה בכף ידו, והחדר סביבו נעלם. לא. כריס הפך להיות החדר. הוא הפך לכל חללי הספינה בעת ובעונה אחת. פתאום לא היה דבר בינו לבין הכוכבים, ולא היה דבר בינו לבין כל אדם ואדם על הספינה. הוא הרגיש חשוף ועצום ומורכב מהמוני רסיסים נושמים וחיים וחושבים.
סקרנות הציפה אותו כמו גאות עולה. הגל רב העוצמה התרחב והתפצל, והטביע את כולו בנהרות רחבים של שאפתנות, סיפוק וכמיהת נדודים, בנחלים כסופים של געגוע עמוק ובזרזיפי תסכול וחשש, במעיינות קולחים של הצלחה ובטיפות של כישלון. מעל, מתחת ובין לבין, שזורה בכל, הייתה תחושת שייכות עצומה שמילאה אותו עד גדותיו. בדיוק ברגע שלא היה מסוגל להכיל עוד, זה נגמר.
כריס רכן קדימה, כמעט נשען על האישה מולו, מתנשף ומסוחרר. הוא הרגיש ידיים חזקות נחות על כתפיו, ואילץ את תודעתו המוצפת להיאחז בהן, ולטפס חזרה מתוך המערבולת שכמעט נסחף בה.
"קפטן! כריסטופר, אתה בסדר?" קולה של אנטרפרייז עזר לו להתמקד ולהנהן. הוא פקח את עיניו ופגש במבטה המודאג.
"אוי לא, אני מצטערת! זה בדרך כלל לא קורה בפעם הראשונה!" היא עדיין אחזה בשתי כתפיו, תומכת בו, כאילו חששה שיקרוס אם תעזוב, אבל כריס רק ניער את ראשו והעביר יד רועדת מעט על פניו, מנסה להסדיר את נשימתו.
"אני... אני צריך רגע." קולו היה צרוד מעט, אך ראשו החל להצטלל. הוא התיישר באחיזתה וראה שהיא שוב לבושה בכחול וטריקורדר נח לצידה על השולחן. האם חשבה שהוא עומד להתעלף? מעניין אם מישהו התעלף בעקבות החוויה הזו בעבר. סביר מאוד להניח שכן. הוא התיישב לאט והביט בה מלמטה למעלה: פניה נראו צעירות מאוד, ועיניה תאמו את שיערה הקצוץ בגוון כסוף כהה.
"סליחה," היא נשמעה כמעט נזופה, "אני לא לגמרי שולטת בזה עדיין." היא הביטה בו בעיניים גדולות ומודאגות. "זה לא קרה אף פעם ככה, מלחיצת יד. עם בוב הייתי צריכה ממש להתרכז ו -" היא קטעה את עצמה. "זה היה נורא?"
הוא חשב על זה רגע ואז חייך אליה ואמר את האמת. "זה היה... די מדהים, למען האמת." ההקלה על פניה הייתה מוחשית. היא התיישבה מולו, והדאגה נמוגה מעיניה בהדרגה כשהביטה בו בציפייה.
היו לו כל כך הרבה שאלות לשאול, אבל הוא בחר בדחופה מביניהן. "את... בסדר? כלומר, בלי אפריל. זה שינוי גדול."
עיניה התרככו ונמלאו חיבה, וכריס הרגיש את האוויר סביבו מתחמם מעט, עוטף אותו בנועם.
"בוב ושרה היו שם מהרגע הראשון," אמרה אנטרפרייז בשקט. "אני מניחה שהם היו ויישארו בשבילי מה שבני אנוש קוראים לו הורים." היא שיחקה בסמל הספינה הקטן שצץ בין אצבעותיה. "אני אתגעגע אליהם, אבל זה בסדר, שרה אמרה שככה זה אמור להיות."
כריס רצה לחבק אותה כשנשמעה כך, צעירה ובודדה. הדחף המגונן שהתעורר בו גרם לו להניח את כף ידו פתוחה על השולחן, מזמינה.
"אם תרצי, אני יכול לנסות להיות עבורך מה שבני אנוש קוראים לו חבר," אמר ברוך, והיא הרימה אליו עיניים נוצצות ולאחר היסוס רגעי הניחה את ידה בשלו, ונאנחה בהקלה כשדבר לא קרה הפעם. "אני מצפה לזה מאוד."
הוא חייך ורכן קצת קדימה, מסוקרן שוב.
"אני יכול לשאול -"
"מה שתרצה!" היא קטעה אותו בהתרגשות לפני שסיים. "אני אוהבת שאלות."
כריס נתן דרור למחשבות שהתגודדו בראשו. "איך זה בעצם עובד? מה את יכולה לעשות? מה את לא יכולה לעשות? למה לא נפגשנו עד עכשיו? עוד אנשים יכולים לדבר איתך?"
היא צחקה. "לאט לאט, קפטן שלי," הוא שמע את רחשוש מכשירי הגשר בקולה. "יש לי תשובות על חלק מכל מה שמעניין אותך, אבל אני עוד חדשה בזה, וחלק מהדברים נצטרך לפענח יחד."
הוא הנהן. "אני מצפה לזה." לבסוף אמר את הדבר ההגיוני ביותר בהתחשב בנסיבות: "אפשר להציע לך ארוחת צהריים?"
חיוכה זרח ככוכב שביט עתיק. "השמועה מספרת שאתה מבשל לא רע."
בטא
כריס פחד לנשום. הוא פחד שאם רק ינסה לקחת שאיפה עמוקה הוא יגלה שהוא לא יכול, שעובי הסלעים מעליו ימחץ אותו. הוא פחד לזוז. הוא היה בטוח שאם רק ינסה להושיט יד, יגלה שהחושך סביבו מוצק ומצטמצם, סוגר עליו באיטיות, והמטפסים שהרגיש על הקיר הסלעי יכרכו את עצמם סביב צווארו כמו נחשי חנק עצומים. ראשו הלם בכאב, והתמלא קולות מהעבר שלא שמע כבר שנים. אל תעזבו אותי, אל תלכו! צעק נער מת בתוך ראשו, והזיכרון המוחשי חסם את כל דרכי האוויר, התיישב בגרונו, על בית החזה שלו, לא מאפשר לו אפילו לחשוב על נשימה. הוא עומד למות. כאן, מתחת לאדמה זרה וכבדה שסגרה עליו, בחושך ובמחנק, אחוז אותה אימה שאחזה בו כשהיה בן שבע עשרה ומישהו אחר מת במקומו. רק שייגמר מהר. בבקשה, שייגמר כבר. תחושת השריפה בחזה, בעיניים, בראש, התגברה עוד ועוד וכריס לא רק הרגיש אותה עכשיו. הוא ראה אותה. ראה גוש אור בוהק, מכאיב, מתקרב אליו מתוך החשכה, וידע שזה הסוף.
"קפטן?" אונה חשבה ששמעה רחש באחת מפינות המערה. היא קראה בשמו שוב, ללא מענה, וליבה האיץ מדאגה. כמובן שהם יצליחו להיקלע לצרה היחידה שכריס לא מתמודד איתה היטב. אונה אימצה אליה את זרועה השמאלית וחשקה שיניים נוכח דקירת הכאב החדה. היא כיוונה את אלומת האור מהפנס שלה לכיוון הקולות, וראתה אותו. כריס נצמד לקיר הסלעי, מכורבל בתוך עצמו, מתנודד מצד לצד ללא שליטה, ואפילו באור הפנס העמום היא יכלה להבחין בעווית הכאב על פניו ובידיו השורטות את גרונו, בניסיון שווא להחזיר את הנשימה לסִדרהּ. לעזאזל, זה היה רע מאוד.
אונה מיהרה אליו, משתדלת לא למעוד על הקרקע החלקה, ולא להזיז מדי את זרועה. משהו שם לא היה בסדר, אבל לא היה לה זמן להתעמק בזה עכשיו. היא דרכה בתוך הנחל שזרם על קרקעית המערה וכמעט צרחה כשהקור לפת את רגליה, אך המים היו רדודים והיא דידתה עד לפינה שבה ישב הקפטן.
הוא נרתע כשמשכה את ידיו מהגרון שכבר הספיק לשרוט עד זוב דם. פיו נפער ונסגר בניסיון עקר לשאוף מעט אוויר, והיא קיוותה שהגוון הכחלחל של פניו נובע רק מהתאורה המטעה.
"כריס," היא התיישבה לצידו וכרכה את זרועה הבריאה סביב כתפיו. "אתה יכול לשמוע אותי?"
גופו רעד והמשיך להתנודד, אבל נדמה היה לה שהוא הנהן קלות. "זה טוב. אני אנסה לבדוק אם אתה פצוע, בסדר?" היא עברה בידה על ראשו, צווארו ופלג גופו העליון בשיטתיות וחיפשה פציעה בעודה מדברת אליו באותו קצב אחיד. "אתה זוכר מה קרה? הייתה מפולת. אבל אנחנו בסדר, ויש כאן מספיק מקום ואוויר. אנחנו נצא מכאן." אונה הסיטה קווצות שיער לח ממצחו המיוזע. "לא נפגעת. נסה לשאוף לאט, אני יודעת שזה קשה." היא לקחה נשימה עמוקה ואיטית, מקווה שיצליח לעקוב אחריה. "אנחנו לא בסכנה, רק תנשום. בדיוק ככה." שאיפה, נשיפה, שוב ושוב. לאחר כמה שניות שאונה חשדה שלא יסתיימו לעולם, היא שמעה את צלילה המיוחל של שאיפה מאומצת וראתה את אגרופיו של כריס נרפים. "אתה בסדר. זה תכף יעבור, תמשיך, לאט לאט." אונה הניעה את אצבעותיה על גבו בתנועות מעגליות איטיות, והמשיכה לדבר עד שהרגישה את נשימתו מתייצבת ונרגעת. הרעד בכתפיו שכך והוא קבר את פניו בידיו.
אונה נאנחה בהקלה והתרחקה מעט, לתת לו מרחב. היא נשענה על הקיר מאחוריהם. זרועה השמאלית חזרה מיד לפעום בכאב, כאילו גופה רק חיכה להזכיר לה את הפציעה.
"תודה, מספר אחת." קולו של כריס עדיין היה חלש, אבל אונה בכל זאת חייכה מעט למשמע השיפור.
"לשירותך, קפטן." היא השעינה את ראשה לאחור, וניסתה להתעלם מהכאב המתגבר.
"אני מצטער. הייתי צריך לצפות את זה," המשיך כריס בשקט. "איכשהו קיוויתי שעבר מספיק זמן מאז מוהאבי."
"אל תדבר שטויות, זה לא הולם אותך." אונה נעה מעט במקומה ולא הצליחה להסוות את נשיפת הכאב שנפלטה מבין שיניה החשוקות. כריס רכן אליה מיד.
"נפצעת? תראי לי איפה, בבקשה."
מהירות התגובה שלו הרגיעה אותה. הוא יהיה בסדר, לפחות לזמן מה. הם יצטרכו למצוא דרך לצאת מכאן לפני שהמערה הצפופה תעורר התקף נוסף. בינתיים טוב שיהיה עסוק.
"יד שמאל. כאב דוקר בכל תזוזה קטנה. נדמה לי שהיא שבורה."
כריס הדליק את הפנס שלו ובחן את זרועה בזהירות. "הממ, נראה שאת צודקת. אני חושש שגם הצלעות שלך לא מאה אחוז." הוא הוריד את הכפפה שלו כדי לשלוף מהכיס הפנימי של המעיל את ערכת העזרה הראשונה האישית. "משכך כאבים קודם כל, ובבקשה אל תתווכחי," הוסיף כשהתחילה למחות. "אני יודע שאיליריאנים עמידים יותר לכאב, אבל באמת אין צורך שתסבלי כדי להוכיח את זה."
"אנחנו עלולים להזדקק לזה. אין לדעת כמה זמן נהיה כאן," היא ציינה בהיגיון שלא הרשים אותו במיוחד.
"את זקוקה לזה עכשיו, ואני צריך שתהיי צלולה מספיק כדי להוציא אותנו מפה. אני חושש שהתפקוד שלי לא יהיה יציב לאורך זמן במערה הארורה הזו. כן?"
הוא חיכה שתהנהן בחוסר רצון והצמיד את מזרק הסילון הקטן אל כתפה הבריאה. ההקלה הייתה כמעט מיידית.
"יותר טוב? בואי נבדוק אם נצליח לקבע את זה." כריס עטה שוב את הכפפה, התרומם וצעד לאורך הקיר הסלעי, כשאור הפנס מאיר את דרכו. צפצוף הטריקורדר ליווה את צעדיו. אונה שמחה לראות כמה מהר הוא חזר לעצמו. הרבה יותר מהר מההתקף הקודם שהיא הייתה עדה לו, עוד כששניהם שירתו בסיפונים התחתונים של האנטרפרייז. בדרך כלל הוא השכיל להימנע ממקומות צפופים מתחת לאדמה, אבל תמיד היו משתנים בלתי צפויים. כמו הסערה היוֹנית שתפסה אותם בהפתעה, למרות כל המדידות, והמפולת שאטמה את פתח המערה, רגע לאחר שנכנסו אל המחסה היחיד בסביבתם.
"טוב, מצאתי את זה!" כריס חזר למקום שבו ישבה ונופף במה שנראה כמו נחש עבה וארוך בצבע סגול כהה. "קודם דמיינתי שהם חיים," הוא הצטמרר. "אבל זה צמח מקומי כלשהו, מזכיר גומי. הענף הזה כבר נשר על הרצפה והסריקות שלו בסדר. שננסה?" הוא דיבר קצת מהר מדי לטעמה, כמו מנסה לדחוק את החרדה במילים. היא הושיטה יד מעלה ומשכה אותו לכרוע לצידה שוב כדי שתוכל לבחון את פניו מקרוב.
"נקווה שלא שכחת איך מגישים עזרה ראשונה בסיסית, קפטן," היא עקצה אותו בחביבות, וחייכה למראה הבעת העלבון המדומה שעטה. הוא כרך את השורש הגמיש סביב מרפקה השמאלי וקשר את הקצוות על הכתף הנגדית בזריזות ובמיומנות אופייניות. ענף נוסף עטף סביב בית החזה שלה, מצמיד את היד השבורה אל צלעותיה. הקיבוע המאולתר אפשר לה להרפות את השרירים שכיווצה כדי להימנע מתנועה מכאיבה, ואונה פלטה אנחת רווחה.
"תלמיד מצטיין, כמו תמיד. הרפואה איבדה עילוי כשפנית לפיקוד, כריס." היא הרגישה שהניסיונות שלה להסיח את דעתו עלובים למדי, אבל בינתיים זה עבד.
"נכון? תמיד ידעתי." כריס התיישב בצד הבריא שלה והשעין את ראשו לאחור. נשימותיו היו כבדות יותר ממה שהייתה רוצה, אבל נראה שהוא עדיין היה בשליטה.
"בואי נשקול את האפשרויות שלנו, מספר אחת."
*
"אני שוקל את האפשרויות שלנו, אנטרפרייז," ענה ספוק בשלווה לשאלה שהטיחה בו בחוסר סבלנות האישה הצעירה במדים הכחולים. היא פסעה הלוך ושוב בעוד ספוק ערך את חישוביו באחת מעמדות המדעים שהוצבו בסיפונים לטובת הפיקוד הזוטר. למשמע תשובתו היא קברה את אצבעותיה בשערה וכמעט נהמה: "אני שונאת להרגיש חסרת אונים! אם רק הייתי מזהה את הסופה מראש -"
ספוק הניח את המסך עליו ערך את החישובים שלו. "הסערה היונית הגיעה מכיווּן שאף אחד מהמכשירים שלנו לא צפה ובזמן שלא תאם אף אחד מהחישובים. זו בעיה שנצטרך להתייחס אליה בהקדם, אך האחריות שאת לוקחת על עצמך אינה הגיונית."
היא רק המשיכה לצעוד מול השולחן, משנה כיוונים בחדות באגרופים קפוצים.
"התנועה הבלתי פוסקת שלך לא תשנה את המצב," אמר ספוק בשלווה וחזר להקליד על המסך מולו.
עכשיו היא הסתובבה אליו בחדות. תלתליה קיפצו סביב פניה המודאגות, וצבע חולצתה הבהיר וזלג לזהוב. לרגע חשב שהיא תכלה בו את זעמה והכין את עצמו לחוויה שוודאי תהיה יחידה במינה, אבל היא רק נאנחה וניערה את ראשה.
"אתה צודק. הראה לי את החישובים, אני בטוחה שנוכל להגדיל את טווח המשגרים שלי בזמן."
הוא הביט בה, ראשו מוטה הצידה. הקיום שלה לא חדל לרתק אותו, בעיקר כשנהגה באופן אנושי כל כך, כמו עכשיו. הוא היה רוצה להקדיש את זמנו הפנוי לחקר התופעה שהיא ייצגה באופן כה מעניין. אולי יבקש מהקפטן רשות לפרויקט מחקר...
"ספוק." אנטרפרייז רכנה על השולחן והוא ראה שאפור נבזק בשערה הכהה. "אני לא יכולה לאבד אותו. אני לא יכולה לאבד אף אחד מכם," היא הוסיפה בשקט.
הוא הנהן וסובב אליה את המסך. "לפי החישובים שלי, לא תצטרכי. אנחנו עומדים לבצע מספר ניסויים."
*
אונה החניקה אנחת כאב כשהתיישבה חזרה, אחרי ביקור קצר בפינת המערה המרוחקת שהם החליטו להקצות לצורכי הגוף הטבעיים. התרופה חדלה להשפיע כבר לפני כמה דקות, אבל היא העדיפה להתמקד במשימתם הנוכחית.
"אז איפה היינו? סג"מ אורטגס? בסדר, סיכום המלצה – לקדם ולהציב במשמרת אלפא בעמדת ההגאים בגשר."
הם לא בזבזו את השעות האחרונות. מכשירי הטריקורדר שלהם התמלאו בנתונים לגבי הרכב הסלעים, הקרקע, הצמחים המטפסים והמים, שהתבררו כטובים לשתייה. ההמתנה לחילוץ עברה בנעימים בהתחשב בנסיבות, בעיקר לאחר שהחליטו לנצל אותה לביצוע הערכות צוות. אבל בקרוב היא תצטרך למצוא דרך אחרת להסיח את דעתו של הקפטן, אם צ'יף לובייר לא תמצא דרך לחלץ אותם מכאן קודם. היא זרקה מבט אל הטריקורדר שלה וכריס שאל מייד: "משהו חדש?"
היא נדה בראשה לשלילה. "לפי המדדים הסופה נחלשת, אבל יעברו עוד כמה שעות עד שהמשגרים יעבדו שוב. בוא נמשיך."
הוא עשה מאמץ ניכר להשתלט על התזזית שאחזה בו בחצי השעה האחרונה והתיישב לידה.
"מי הבא בתור?" שאל הקפטן. היא ראתה את אצבעותיו נקפצות בכוח על ברכיו והניחה עליהן את ידה.
"סג"מ ספוק, בנו של סארק." אונה החליטה להמשיך את השיחה ולקוות שיישאר מרוכז בה. "מצטיין המחזור שלו באקדמיה. הוצב על האנטרפרייז לפני כחצי שנה, במחלקת מדעים. מאז השתתף בכמה משימות קרקע בהצלחה מרובה. הממונה הישירה," היא הצביעה על עצמה, "מדווחת כי מדובר בקצין מוכשר מאוד, קפדן במילוי משימות ובעל יוזמה. הגיוני ורגוע במצבי לחץ." כריס הנהן והיא המשיכה. "חולשות: מרוחק וסגור, לא נראה שפיתח קשרים חברתיים כלשהם בתוך הצוות." היא היססה רגע והוסיפה: "כמו כן, הייתה את הפעם ההיא שנתקענו יחד במעלית והייתי צריכה לענות על שש מאות ותשע עשרה שאלות בקירוב. אני מעדיפה לא לדבר על זה."
כריס חייך מעט. הוא השעין את ראשו לאחור ועצם את עיניו. הנשימה שלו, מהירה ושטוחה, לא הייתה סימן טוב.
"הוא יכול לראות אותה, את יודעת?" אמר בשקט.
"באמת?" אונה החניקה את מדקרת הקנאה הקטנה שנמהלה בהפתעה.
"אן סיפרה שיש וולקני צעיר שזוכר אותה. צירוף המקרים מאוד הלהיב אותה, בדרך כלל יש רק איש צוות אחד שמסוגל, לרוב הקפטן." כריס פקח עיניים והביט בה ברכות. "אצלנו יש שלושה."
"זה לא נחשב שלושה," היא נאנחה.
"את מצליחה בזה יותר ויותר." משהו נוסף נטף לקולו כשהמשיך, "אני חושב שזה יעבוד עד הסוף עם ספינה שתהיה שלך. והיום לא רחוק, מספר אחת."
אונה ניערה את ראשה. "אני לא מתכננת לעזוב בקרוב, לפחות לא עד שנגדל לך קצין מדעים שישווה לי. ואתה יודע שזה יקח המון זמן."
כריס פלט צחוק קטן ושפשף את זרועותיו.
"לא יודע, ספוק הצעיר נשמע די מבטיח," הוא הניע את כתפיו באי נוחות. "מתחיל להתקרר כאן, לא?"
אונה בדקה את הטריקורדר. הטמפרטורה לא השתנתה בזמן שהותם במערה. היא נגעה קלות בכתפו והרגישה שהוא רועד שוב.
"אנטרפרייז בטח מודאגת מאוד, טוב שיש לה עם מי לדבר."
כריס הנהן, ושאל במאמץ מסוים: "היד שלך, איך הכאבים?"
אונה משכה בכתפה הבריאה, ושקלה לרגע להגזים בתיאור רמת הסבל שלה כדי לתת לו משהו אחר לחשוב עליו מלבד ההתקף המתקרב, אבל לא הייתה בטוחה שזה לא יחמיר את מצבו.
"זה לא מהנה מאוד, אבל אני אשרוד."
"אני חושש שלא נותרו עוד אמפולות," כריס התרומם על רגליו בקושי ונאחז בקיר כדי לא ליפול. הוא ניער את ראשו. "אבל חכי רגע."
"קפטן, אני חושבת שעדיף שתשב. פגיעת ראש לא תהיה תוספת מבורכת למצבנו."
"אני אשרוד," הוא החזיר לה במילותיה והתקדם בזהירות אל זרם המים, שם עשה דבר מה, מאיר לעצמו את הדרך בפנס. היא שמה לב שהאלומה מעט חלשה יותר.
כשחזר, ראתה שהוריד את מעילו ונשא אותו קשור בשרווליו. הוא הניח את הצרור, שנראה כבד, וכרע לידה.
"זה לא יעזור להרבה זמן ונצטרך לקרר אותן שוב, אבל בינתיים -" כריס סידר את האבנים הרטובות שהביא סביב זרועה הפגועה, והיא הרגישה את הקרירות מתפשטת ואת הכאב נסוג מעט. הקפטן נשאר על ברכיו לצידה, ראשו מורכן ונשימתו כבדה ומקוטעת.
"כריס, בוא תתקרב," היא ניווטה אותו בעדינות עד שישב בגבו אליה וכרכה סביבו את זרועה הבריאה, מנסה לנשום עמוק ולאט כדי שירגיש את תנודות בית החזה שלה.
"אני חושב -" הוא התנשם. "- שאולי כדאי שאדבר על זה עם בויז כשנחזור."
"קפטן, אני חושבת שאולי כדאי שתדבר על זה עם מישהו שאלכוהול הוא לא התרופה הראשונה שלו לכל מצב."
כריס פלט צחוק קטן, אבל כשדיבר שוב היה קולו רציני ומהול בעצב. "אני חושש שאת צודקת."
אונה הידקה את אחיזתה על כתפו. שניהם ידעו שיש צורך בקצין רפואה ראשי חדש על האנטרפרייז, אבל עבור כריס הפרידה תהיה קשה ועכשיו לא הזמן להתמודדות המסוימת הזו. היא רצתה להציע לו לעבור להערכה הבאה ברשימה שלהם, אבל רחשוש פתאומי של מכשיר הקשר קטע אותה.
"אנטרפרייז לקפטן פייק, כאן לובייר."
כריס התיישר בבת אחת. אם הקשר חזר, סימן ש…
"צ'יף. כאן פייק. דווחי בבקשה."
"טוב לשמוע אותך, אדוני. הסופה שוככת. יש נזק מסוים למגנים שלנו, אבל לא משהו שלא נוכל להשתלט עליו. אתה ומספר אחת בסדר?"
פייק החליף מבט עם אונה וחייך.
"גם פה יש נזק מסוים, אבל לא משהו שלא נוכל להשתלט עליו."
"אני שמחה לשמוע, קפטן. מר ספוק עבד כאן במרץ על תוכנית. נוכל לשגר אתכם למעלה בקרוב, אבל לא נרצה להסתכן בשיגור כפול. נצטרך לחכות להפוגות שמגיעות פעם בתשעים עד מאה ועשר דקות."
כריס הרים גבה ואונה חייכה.
"קיבלתי. ברכותינו למר ספוק. בהזדמנות הראשונה שתהיה, שגרו את מספר אחת למרפאה. תוכלו לזהות אותה על פי -" אונה הניחה את ידה על ידו של כריס ונדה בראשה לשלילה, בנחישות שגרמה לקפטן לקטוע את עצמו ולומר: "המתיני רק רגע, צ'יף," הוא כיבה את מכשיר הקשר וכיווץ את גבותיו.
"אונה? מה העניין?"
היא ידעה שהוא לא יאהב את זה, אבל היה לה ברור שהתכנית שלו לא תעבוד.
"אתה צריך לחזור לספינה ראשון, קפטן. היד שלי מעיקה, אבל היא לא מסכנת אותי בשום צורה. אני אסתדר כאן לבד עד ההפוגה הבאה." היא לא המשיכה, אבל קיוותה שכוונתה מובנת.
הקפטן הידק שפתיים.
"זה לא נושא לדיון בכלל, מספר אחת. את חוזרת ברגע שהתנאים יאפשרו. תראי בזה פקודה אם צריך."
אונה שוב נדה בראשה.
"אני לא משאירה אותך פה לבד. תשפוט אותי על אי ציות אם צריך."
כריס בהה בה רגע ואז פלט צחוק מיואש שזיהתה בו נימת הקלה. הוא פתח שוב את הקשר.
"פייק לאנטרפרייז."
התשובה הגיעה מיידית: "כאן לובייר, קפטן. אנחנו מוכנים, אבל חלון ההזדמנויות לא גדול. בבקשה תן את מכשיר הקשר למספר אחת והתרחק מעט כדי שנוכל לבודד -"
"חדל, צ'יף. שינוי בתוכנית." כריס הביט באונה והיא הנהנה לאישור, מצפה לראות את ההבהוב המוכר שיותיר אותה לבד, כשהקפטן המשיך: "את ומר ספוק תמשיכו בחישובים שלכם עד שתמצאו הזדמנות טובה לשגר את שנינו יחד, יש?"
"מר ספוק אומר שזה עלול לקחת עוד שעות, קפטן. אתה בטוח?"
כריס חייך. "אנחנו נהיה בסדר. אם תהיה לכם אפשרות לשגר לכאן קצת סמים, נעריך את זה."
"קיבלנו, אדוני. תחזיקו מעמד."
"נעשה כמיטב יכולתנו. פייק סוף."
אונה הביטה בו במה שקיוותה שהייתה הבעה מאוכזבת, אבל הוא רק חייך בעייפות.
"זה היה מטופש ביותר מצידך, קפטן," היא אמרה ולקחה את ידו כדי לנווט אותו חזרה להישען עליה. "אתה לא במיטבך."
"ככה, בלי לרחם על האגו השברירי שלי?" צחק כריס. הוא עצם את עיניו ונשם עמוק לפני שהמשיך: "אז, איפה היינו?"
אונה הידקה את זרועה סביבו.
"סג"מ ספוק. המלצה: לקדם ולטפח, ולקוות שלא תעשה שטויות כגון זו כש הוא יהיה מספר אחת שלך."
לפני שכריס הספיק לענות, נשמע צליל משגר, עמוד של הבהוב זהוב הופיע לפניהם ונעלם כמעט מייד, משאיר אחריו דמות מוכרת. לבושה במעיל שטח שחור, שערה אסוף בזנב סוס, והבעה מבשרת רעות על פניה, האנטרפרייז פסעה בביטחון ופנתה אל הקפטן שלה כאילו היה ילד לא ממושמע. "כריסטופר. מה אתה חושב שאתה עושה?"
כריס בהה בה רגע ואז השתחרר מהחיבוק של אונה והתרומם על רגליו, מתנודד מעט מהסחרחורת שאחזה בו.
"אן, מה את עושה? את לא יכולה להיות מחוץ לספינה..."
אנטרפרייז משכה בכתפיה. "הניסויים של מר ספוק הפריכו את התיאוריה הזו. אני יכולה להישאר לפרק זמן ארוך מספיק כדי לוודא שלא תגרום לעצמך נזק באמצעות מחוות נאצלות."
כריס התחיל למחות אבל היא היסתה אותו בניד ראש וכרעה ליד אונה.
"ביקשתי מספוק לבדוק איזה טיפול יהיה הכי יעיל כאן. בואו נראה," היא הניחה את ידיה על זרועה הפגועה של מספר אחת, וכעבור רגע החל אור כחול לזהור בין אצבעותיה וצפצוף מכני נשמע בחלל המערה.
אונה בחנה אותה בעניין ואמרה בשלווה: "זה לא כואב."
אנטרפרייז הנהנה, עדיין מרוכזת. "זה היה רעיון של ספוק. הוא טען שאם בלתי אפשרי כרגע להעביר אותך אל המרפאה, המרפאה יכולה לבוא אלייך. זה אמור להספיק."
אונה הניעה את ידה בזהירות והנהנה. "מרתק."
אנטרפרייז חייכה, "גם ספוק חשב ככה." היא נעמדה ואחזה בידו של כריס.
"המשגרים שלי צריכים עוד זמן. אני אשאר עם אונה עד החלון הבא כדי לא לסכן אף אחד מכם, אבל אתה צריך לצאת מכאן. הדופק שלך לא מוצא חן בעיניי בכלל."
אונה הצטרפה אליהם. "אני בסדר, כריס," היא הביטה באנטרפרייז. "וזו תהיה הזדמנות טובה להשלים פערים."
כריס הביט בשתי הדמויות הנחושות, מתרכז בהן כדי לא להרגיש שקירות המערה שוב סוגרים עליו, גורמים לליבו להאיץ ולטפס אל גרונו. "אני מניח שאם שתיכן מסכימות על משהו, לא נותר לי אלא להודות בצדקתכן," אמר בחיוך קלוש.
אנטרפרייז הנהנה. "מר ספוק, אתה שומע?" היא השתמשה במכשיר הקשר של אונה למרות שכריס היה בטוח למדי שהיא לא באמת זקוקה לו.
"חיובי," נשמע קולו השלו של הקצין הוולקני. "משגר מספר ארבע מוכן ומכויל על האות שלך."
"מצוין." אנטרפרייז הורידה את תג הסמל של הספינה מדש המעיל שלה וסגרה אותו בין אצבעותיו של הקפטן. "אחד לשיגור מעלה, ואני סומכת עליך שתוודא שהוא מקבל את הטיפול הראוי."
ההבהוב הזהוב עטף את כריס ונעלם יחד איתו. כעבור רגע הגיע האישור של ספוק על השלמת השיגור בהצלחה.
אונה פלטה אנחת רווחה ופנתה אל האנטרפרייז: "אז בנוגע לניסויים האלה..."
אן חייכה. בין ידיה צצו מסך כתיבה קטן ובקבוק ברנדי סאוריאני משובח. "את צודקת לגמרי, מספר אחת. למה שרק ספוק ייהנה?"
גמא
זה הלילה האחרון שלהם. מחר יצעד מכאן אל עתיד רחוק ממנה, ואל גורל שהוא לא רוצה לחשוב עליו, לא עכשיו, בשעת הפרידה.
הכל חשוך ושקט סביב. למעשה, הוא כנראה לא אמור בכלל להיות כאן בשעה הזו, כשכל הקולות וההמולה נדמו והיא נשארה לבדה.
מה יראה בעיניה כשתפגוש במבטו? הוא תוהה. האם תהיה קפוצה ודרוכה, או שמא כבר השלימה עם הבלתי נמנע והיא ממתינה בשלווה למחליף שלו? הוא נאנח ומרפרף באצבעותיו על גופה המוכר. על הקימורים והזוויות שהיה משוטט ביניהם במשך שנים ולמד לזהות גם בעיניים עצומות. הוא יודע שהיא מרגישה בו, אבל משאיר את הבחירה בידיה. אולי היא לא תרצה בקרבה האחרונה הזו. הוא מקווה שכן, למרות שזה יכאב יותר אחר כך, הוא בטוח.
הוא רוכן אליה, משעין את מצחו על חלון התצפית הגדול, מרגיש את הקרירות הרעננה העולה ממנה, את ההמהום השקט של נשימתה. במשך תשע שנים היא הייתה העוגן שלו. היא הייתה שם כשהתבוסס בהתכחשות לגורלו הבלתי נמנע. כשזעם, כשניסה להתמקח, לשנות ולמרוד בעתיד, כשהשלים איתו לבסוף ובחר ללכת אליו בראש מורם.
עכשיו הוא רק נושם אותה, ממאן להרפות. רעד עובר בו כשהוא מרגיש את ידה מחליקה אל תוך שלו.
"אן," הוא לוחש, ופוקח עיניים אל האינסוף הנפרש לפניו. כל כוכבי היקום זוהרים אליו מתוך עיניה. הן משתקפות בחלון הרחב שעליו הוא נשען, והוא כבר לא רואה ביניהם את עתידו המעוות, הבלתי נמנע.
הוא מסתובב ומהדק את ידו סביב ידה שלה. הם עומדים זה מול זו עכשיו. גבו אל החלל המרצד שיפריד ביניהם מחר, פניו אליה. היא עומדת במרכז הגשר, מביטה בו בעיני מערבולות כוכבים. היא המרכז. היא המסדרונות המסודרים ומכשירי המדידה וגבישי המנוע. היא קולות הפקודה ורחש גלי הקשר, היא הציפייה הנרגשת למגע ראשון וגאוות היחידה והחרדה לפני קרב שאי אפשר למנוע. היא ספינתו. והוא, עד שיעלה הבוקר על הנמל, עדיין הקפטן שלה.
"לא הייתי בטוחה שתבוא שוב," קולה הוא עירוב של אזעקת אמת ומנגינה ישנה שהוא מזמזם מבלי משים בזמן שהוא מבשל.
"קיוויתי לראות אותך," הוא עונה, והחיוך שלה מבזיק כמו הרגע שבו היא עוברת למהירות עיוות.
"בזה תמיד היית טוב, קפטן שלי." היא מתקרבת אליו, וידיהם עדיין שלובות. הוא מבחין שהיא לובשת זהוב, תואם למדיו שלו, למרות שלרוב העדפותיה נעות בין כחול מדעים לבין מה שזו לא תהיה האופנה המשונה האחרונה שנתקלו בה במסעותיהם. סיכת הסמל שלה תמיד נעוצה במקומות לא צפויים.
ידיה מטפסות בעדינות במעלה זרועותיו, חולפות בהרהור על פסי הרקמה על השרוולים, שעדיין לא החליף בדרגות החדשות. כשהיא נוגעת בלחיו וקוברת את אצבעותיה ברעמת שערו המכסיף, הוא מרגיש שלא יוכל לעמוד בזה עוד רגע נוסף. שהוא עומד להתחרט על הכל, להתמרד נגד החלטות הפיקוד, נגד העתיד הצפוי לו, נגד כל מה שהוא יודע שהיא חובתו כקצין וכאדם, ופשוט להישאר איתה כאן. להישאר עם ספינתו עד שיטבעו יחד, בלתי נפרדים במותם כמו הימאים של ימי קדם.
"כריסטופר," קולה צלול כמו האוקיינוס שזה עתה חשב עליו, אבל הוא שומע בו משהו נוסף. כמו גמגום של משגר רגע לפני שהחלקיקים מתייצבים. היא נצמדת אליו, גופה נוקשה ומתכתי, רועד כמו מיתר מתוח של קרן גרירה. והוא יודע מה גורם לה להיאחז בו נואשות, בעוצמה שהיא מעבר לאנושית.
הוא מאמץ אותה אליו, עוטף אותה בזרועותיו כפי שתמיד עשתה עבורו במגניה. משעין את מצחו אל שלה. הוא קריר בדיוק כמו חלון הנוף הרחב שלצידו הם עומדים.
"הוא יראה אותך, הוא יזכור אותך. אני יודע את זה," הוא אומר לה בשקט ובביטחון מלא. וזו האמת. הוא הרגיש את זה בלחיצת היד החמה של מי שיהיה ממחר קפטן האנטרפרייז. במבטו המשתאה, שאהבה ממבט ראשון ניצתה בו ברגע שעלה על הגשר. בחיוך הנבוך מעט של הקפטן הצעיר, כשביקש שכריס יישאר עד לסיום התיקונים וילמד אותו את כל מה שהוא חושב שהספינה תצטרך.
"את תאהבי את ג'יימס קירק, אן. אני יודע שקיווינו שזו תהיה אונה, אבל טוב לה עם הארצ'ר לא הייתי נותן לזב החוטם הזה את הכיסא אם לא הייתי בטוח שהוא ראוי לך, ולעזאזל עם פיקוד הצי." הוא מחייך אליה, ומרגיש את ידיה הקפוצות נרגעות מעט. חולצת המדים שלה נצבעת בכחול שהוא רגיל אליו וכשהיא משיבה לו חיוך מהוסס רק מעט, הוא נושק למצחה.
"וספוק עדיין יהיה כאן. תמיד תוכלי לדבר איתו. אני בטוח שלא יהיה לך משעמם עם השניים האלה."
אוזניה מתארכות ומתחדדות לרגע וכשהיא צוחקת, הוא שומע בקולה סקרנות של משימה חדשה. כריס נאנח בהקלה. היא תהיה בסדר. הוא יכול לעזוב עכשיו.
אבל היא מתרחקת רק מעט, כך שתוכל להביט בפניו, וידיה לא מרפות ממנו. פניה מרצינות, שיבה נזרקת בשערה הכהה ומדיה שוב זהובים, דרגות קפטן זהות לשלו מקשטות את שרווליה.
"גם אתה תהיה בסדר, כריסטופר. שום דבר עוד לא נחתם." קולה יציב עכשיו כמו ידיה של נווטת מיומנת והוא רוצה להאמין לה. רוצה לקוות שהסוף המחריד שראה בקריסטל הזמן לא יהיה כל מה שנותר לו.
היא מסירה את סיכת הסמל מחולצתה, מניחה אותה בכף ידו, ונושקת בעדינות לפרקי אצבעותיו.
"אתה תמיד רצוי על הסיפונים האלה, ואני יודעת שעוד נתראה, קפטן פייק," היא אומרת. קולה הוא שלווה של משמרת גשר נינוחה, מבטה הוא חמימות של מאכל אהוב מבושל בדיוק מושלם, מגעה הוא נחיתה רכה אחרי אתגר מספק. היא הבית.
הסיכה קרירה בין אצבעותיו של כריס, והחרדה המקפיאה סביב ליבו נסדקת. שום דבר עוד לא נחתם.
הם עומדים יד ביד על הגשר וצופים בתנועתה של הארץ תחתיהם, עד שהלילה האחרון שלהם מסתיים .