Actions

Work Header

נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי

Work Text:

דוד מאז ומעולם תהה איך נראים הצבעים, אמו סיפרו לו עליהם בלי סוף, על האושר שהם מביאים לעולם. איך פתאום הכל מקבל משמעות נוספת. איך למצוא את הבן אדם האחד שיגרום לך אושר גרם לעולם להפסיק להיות אפור, נתן להם שמחה ואהבה ותחושה שהכל יהיה בסדר ולעולם לא תהיה לבד שוב.

אוי כמה שדוד רצה את זה. לדרוך עם רגליים יחפות על דרכי עפר רצוצות באבנים ולראות את האוויר מתמלא באבק חום, לנשום את אוויר הים המלוח עד שהטעם לא ישכח מפיו ועד שעיניו לא ישכחו את מראה הגלים הכחולים, דוד רצה לדעת מהו אושר אמיתי, איך זה מרגיש להתעורר בבוקר ולהרגיש כאילו גם אם כל העולם יעמוד מולו יהיה אדם לצדו שישאר שם תמיד.

"הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים."

כשאביו של דוד שלח אותו אל שדה הקרב הוא לא ציפה שהוא יחזור כגיבור. כששאול חיפש לוחם שיעמוד מול הענק הפלישתי הוא לא ציפה לילד נמוך ורזה. וכשגולית ראה את הלוחם של בני ישראל הוא לא ציפה לסופו הקרב. אבל דוד למד להפסיק לענות לציפיות של כולם כלפיו, כי אם הוא היה עושה את זה הוא עדיין היה בבית לחם, רועה כבשים עד סוף ימיו.

"דוד, נערי, שמעתי אותך מנגן ליד המדורה אתמול בערב ובמקרה חסר לי נגן בביתי, היית רוצה לחזור איתי אל הארמון?"

"בשמחה מלכי"

"מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם ."

המסע אל גבעת בנימין היה מהיר, במהלך דרכם השמועה על הנצחון נגד הפלשתים התפשטה ברחבי הארץ וכשהגיעו אל חומות העיר חגיגה חיכתה להם.

דוד הביט סביב ביראה, הוא מעולם לא ראה כל כך הרבה אנשים במקום אחד, כל כך הרבה קולות וריחות. אבות התאחדו עם בניהם, אהובים עם יקיריהם. כל העיר הייתה מלאה באושר.
לפתע יד הונחה על כתפו של דוד והוא הסתובב בבהלה, רואה את שאול עומד מאחוריו. "דוד, הארמון בהמשך הדרך. בוא איתי יש לך עוד הרבה מה לראות" שאול אמר בעודו מתחיל לפלס את דרכו בקהל. דוד מיהר בעקבותיו ותוך כמה דקות עמדו מול מבנה מרשים, ארמון המלך.

השער נפתח לכבודם ושתי צעקות מתואמות נשמעו מיד אחר כך, "אבא!". שאול חייך והלך אל המקום ממנו הקולות באו, מסמן לדוד לבוא בעקבותיו. "דוד, אלה ילדיי, מיכל בתי הבכורה ויהונתן היורש לכתר" שאול אמר והמשיך לדבר, אבל דוד כבר איבד לגמרי את הריכוז שלו, הוא מעולם לא ראה מבנה מפואר כל כך, הקירות המקושטים בעיטורים יפיפיים, הרצפה המרוצפת פסיפס והגינה המרהיבה שהקיפה את המבנה וגרמה לו להראות מנותק לגמרי מהעיר, כמו עולם אחר.

"דוד הולך להיות איתנו בארמון לזמן מסויים, אתה רוצה להציג את עצמך?" דוד התפקס בשאול למשמע שמו "ס- סליחה מלכי, לא הייתי מרוכז, מה אמרת?". ניתן היה לשמוע בקולו של דוד את ההתרגשות והמבוכה שלו. "שאלתי אם תרצה להציג את עצמך לשני ילדי" המלך השיב, מעט משועשע.

"א- אהה כ- כן ברור אני אשמח להציג את עצמי" דוד אמר, מגמגם קלות ומתקשה לפגוש את מבטם החודר של האחים.
"קוראים לי דוד בן ישי, אני במקור מבית ל-" קולו של דוד נקטע בפתאומיות כשהוא סוף סוף הרים את עיניו והסתכל על מיכל.
הנשימה החדה של שניהם הייתה הדבר היחיד שדוד הצליח לשמוע. היא הייתה כל כך בתיאום שהנוכחים לא שמו לב לנשימה השלישית.

דוד החל להסתכל סביב ולפתע המראה של הארמון כלל לא עניין אותו, כל העולם מסביבו היה מלא בדברים שלא יכל לתאר, תחושות שלא יכל להביע במילים, דברים שלא הצליח באמת להבין עד שחווה אותם. פתאום הסיפורים של אמא שלו על דשא רך ושמיים כחולים קרירים לא הצליחו להעביר את המהות האמיתית של צבעים, את התחושה של אור השמש הכתום שסנוור את עיניו ושל זוג העיניים החומות שחיבקו אותו ומילאו אותו בכל כך הרבה חום שדוד ידע כי הוא לעולם לא ירגיש לבד שוב.

"אה, זאת סיטואציה מעניינת" שאול אמר והוסיף "אני מציע שתשאר ליותר זמן מהמתוכנן עד שנבין מה נעשה, להיות הנפש התאומה של נסיכת הממלכה זה עניין רציני אתה יודע".
כולם היו כל כך מרוכזים בדוד ומיכל שבהו זה בזו שאף אחד לא שם לב למבט המבולבל בעיניו החומות של יהונתן.

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.

ההכנות לחתונה שלו ושל מיכל הסתיימו לאט לאט ובלי ששמו לב יום חתונתם הגיע. המשפחה של דוד באה במיוחד לארמון לחגוג עם בנם, אצילי הממלכה באו מרחבי הארץ לברך את הזוג המאושר וכל העם שמח וחגג  את החתונה של הנסיכה שלהם.

החגיגות תוכננו להערך עד אור הבוקר וחתונה כל כך מפוארת לא נראתה מעולם. הארמון קושט בצבע וכל האורחים באו בבגדים צבעוניים כדי לחגוג את העומק שנוסף לחיים של הזוג המאושר.

או בעצם, לא כל כך מאושר. מיכל הייתה חייכנית וקורנת, היא חיכתה ליום הזה כל חייה וסוף סוף הגיע הרגע הגדול שלה, אבל דוד.. דוד למרות כל חגיגה שמסביבו, הארמון שהתעורר לחיים, האוויר שרטט מרוב צחוק ושמחה, לא באמת התנהג מאושר, בוודאי שהוא חייך, לחץ ידיים, חיבק חברים אבל כל הלילה עבר עליו בחוסר שקט. הוא לא ידע איך הוא הרגיש או למה הוא הרגיש ככה, אבל משהו היה לא נכון, לא כמו שהוא אמור להיות.

דוד החליט לצאת רגע מאזור החגיגות ולהתרחק מכל הרעש, לאסוף את עצמו טיפה ולקוות שהכל יהיה בסדר. כשמצא לעצמו פינה שקטה בגינת הארמון, התיישב ונרגע מעט. שוקע במחשבות.
הוא קפץ בבהלה כשמישהו התיישב לידו.
"היי" יהונתן אמר מחייך קלות אל דוד. "אתה מתרגש לקראת הטקס?" הוא שאל. "אני מניח" דוד ענה, מפנה את מבטו אל עבר יהונתן. אור הירח השתקף מעיניו החומות והבליט את קימור האף שלו.

"אתה יודע, בהתחלה לא הייתי בטוח כמה אני רוצה שתנשא לאחותי, אבל עכשיו.. רק, בבקשה תבטיח שלא תפגע בה. לא משנה מה יקרה אל תפגע בה" יהונתן אמר, פניו נהיות רכות לאחר שהזכיר את מיכל. "אני מבטיח" דוד השיב. שקט שרר בניהם ודוד ניצל את הזמן כדי לספוג את מראה פניו הרגועות של יהונתן, המבט השלו שהיה לו בעיניים והדרך שבה הוא הסתכל עליו.

"דוד, יש לי משהו חשוב להגיד לך אנ-" יהונתן התחיל להגיד

"אנחנו צריכים לחזור" דוד קטע אותו, "הטקס תכף מתחיל, נפגש פה אחריו ונדבר על מה שרצית טוב?" יהונתן הנהן בהסכמה ושניהם הלכו זה לצד זה, בדממה מוחלטת, היה אפשר להרגיש את הלחץ וההתרגשות של דוד באוויר.
"הכל יהיה בסדר".

הטקס עבר במהירות. כמה מילים פה מצד דוד, כמה מילים שם מצד מיכל ואז הם התנשקו, דוד חשב שהוא ירגיש משהו מיוחד באותו רגע, הרי הוא הרגע התחתן עם אהבת חייו אבל במקום זה הוא הרגיש תחושת מחנק בגרון. הוא חיפש במבטו אחר משהו, לא יודע מה הוא מחפש, עד שלכד את עיניו של יהונתן וסוף סוף הצליח לנשום כמו שצריך.

החגיגות נמשכו אל תוך הלילה ועד שדוד הצליח להתרחק ולחזור למקום בו ישב עם יהונתן עברו מספר שעות.
במהלך הזמן הזה היה לדוד הרבה זמן למחשבות ותהיות עם עצמו. הוא היה מאושר... נכון?

הכל היה טוב, הכל היה שמח, הכל היה כמו שהוא אמור להיות. הוא אמור לשמוח, דוד התחתן עם בת האדם המושלמת עבורו, מי שמשלים אותו, הנפש התאומה שלו. אחרי הכל זה מה שאמא שלו סיפרה לו, היא תמיד דיברה על היום המאושר בחייה, היום שבו פגשה את אביו.

אז למה לעזאזל דוד הרגיש כאילו הוא עשה את טעות חייו?
למה הוא לא מפסיק לחשוב על בן האדם הלא נכון?
הוא באמת אוהב את מיכל, יותר משאי פעם אהב מישהי. אבל כל פעם שהוא חשב על יהונתן הוא התמלא בשמחה, באושר שלא הרגיש מעולם, באהבה שלא נועדה להתקיים.

יהונתן חיכה לו שם, יושב על הקרקע ומביט אל השמיים, דוד התיישב לידו ויהונתן הסתכל עליו, מחייך. "סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן, כולם רצו לפגוש את הנסיך החדש אתה יודע". "זה בסדר, אין לך מה לדאוג, הייתי צריך את הזמן הזה לחשוב איך להגיד לך". דוד הסתכל עליו במבט מבולבל מעט. "אתה יודע, לא ידעתי כמה אני אוהב את הצבע ירוק עד שראיתי אותו בעיניים שלך, לא ידעתי כמה אני אוהב את העולם את שראיתי אותך בו." יהונתן אמר. "למה אתה מתכוון?" שאל דוד. "מיכל לא האדם היחיד שגרמת לו לראות צבעים דוד". דוד לא אמר דבר, פניו קפואות בהפתעה מוחלטת, הוא נראה מעט מבוהל מהסיטואציה ויהונתן, שראה את תגובתו, קם במהירות. "אני מצטער שאני אומר את זה עכשיו, זה אנוכי. תשכח שאמרתי את זה." הוא הוסיף, ממהר להתרחק מהמקום.

דוד שעד עכשיו היה בהלם מדבריו של יהונתן קם מיד אחריו וקרא לו "יהונתן חכה!" דוד מיהר לעברו ונעמד מולו. "למה מעולם לא אמרת לי משהו לגבי זה?" הוא שאל. "זה לא היה משנה משהו, אחרי הכל אתה היית מובטח לאחותי מהרגע שהופעת בשערי הארמון וזה לא שאתה אוהב אות-".

דוד קטע את דבריו של יהונתן בדרך היחידה שנראתה לו הגיונית באותו הזמן. הוא נישק אותו.

דוד לא ידע מה הוא עושה, מה הוא חושב, אבל הוא ידע דבר אחד, השפתיים של יהונתן היו בגוון הכי יפה שהוא ראה בחיים והתחושה שלהן כנגד שפתיו הייתה משהו שהוא לא יכל להסביר במילים.

לעזאזל עם כל הרגשות האלה, השמחה ההרסנית, האושר הבלתי נסבל, האהבה חסרת הגבולות.
היו רגעים שדוד קיווה פשוט להעלם מהעולם.

צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים. 

ברור שדוד ידע שיהיו השלכות למעשים שלו, וברור שהוא ידע ששאול לעולם לא יסלח לו על זה. אבל הוא לא חשב שיהיה לו כל כך קשה להיות רחוק מיהונתן. הידיעה שהוא נמצא שם בארמון עם שאול שמאכיל אותו דברי שנאה עליו, נשוי לאישה זרה שלעולם לא תאהב אותו כמו שדוד אוהב, כאבה לו יותר משיכל לדמיין.

אבל הוא המשיך הלאה, בהבנה שברגע ששאול יאבד את מעמדו כמלך ישראל שום דבר לא יפריד ביניהם והכל יהיה בסדר.

זה מה שהם הבטיחו אחד לשני, שאחרי כל המהומות הם ייפגשו שוב ולעולם לא יפרדו.
הם יפתרו את העניין עם מיכל ויחיו חיים מאושרים, ודוד האמין בזה בכל ליבו, ידע שיהונתן ישמור על ההבטחה שלו.

ואז הוא שמע על הקרב נגד הפלישתים.

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.

הוא ידע שאם יתערב בקרב שאול יכול לפגוע בו, או יותר גרוע, ביהונתן. לא, הוא לא יכול לעשות את זה, הסיכון גבוה מדי. עדיף לחכות, עדיף לראות לאן זה יתקדם, הכל יהיה בסדר. אין לדוד ממה להלחץ, יהונתן לוחם מוכשר, הוא לא ימות סתם כך בקרב. אחרי הכל, הוא כבר שרד קרבות רבים בעבר ואפילו שאול לא מספיק אדיוט בשביל לשלוח אותו לחזית, לא את יורש העצר.

המחשבות ריצדו בראשו של דוד ללא הפסקה, מהרגע ששמע על הקרב שעומד להתרחש בגלבוע דוד לא הצליח לעצום עין בלי לדמיין את גופתו של יהונתן, הדם עדיין חם אדום בוהק כאילו מתגרה בו בצבע העז שלו, חרב נעוצה בחזהו.

דוד התפלל בלי סוף לאלוהים שישמע את בקשתו, שיהונתן ישרוד את הקרב ויחזור אליו בשלום אבל שום דבר לא יכול לעצור את מה שנקבע מראש על ידי הגורל. יש דברים שפשוט נועדו לקרות.

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, מעט אחרי זריחת השמש כשהצבעים נעלמו מעיניו של דוד. כמה שעות לאחר מכן נער בא לבשר את תבוסתם של עם ישראל בקרב, על מות המלך שאול ובנו יהונתן. דוד לא בכה, לא התעצבן, לא שמח על מות שאול, הוא פשוט הרגיש ריק.

הוא היה כל כך ריק, העולם.
האוויר מחניק, השמיים חשוכים והצללים סוגרים עליו לא משנה לאן הלך. אבל יותר מכל, הלב של דוד היה ריק, עם חור עצום במרכזו שרק נפער ונפער, מחפש ללא סוף את הנשמה שהייתה חלק ממנו אבל כבר לא כאן.

יהונתן כבר לא כאן.